הצטרף עוד היום לפרוייקט התורני הגדול ביותר באינטרנט!

גיטין נה:

מתוך תלמודון
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דף זה שמור למשתמש אורי בירן. נא לא לערוך אותו.

הַנִּזָּקִין - פֶּּרֶק חֲמִישִׁי - גִטִּין - נה:

מילים בארמית - מושגי יסוד - תורה אור השלם - עין משפט המלא - הרחבות ועיונים - ביאורי תוספות - השוואת סוגיות בתלמוד הירושלמי - תולדות החכמים

ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת אלא לרב יהודה מאי איריא חטאת אפי' עולה נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עולה דכליל היא אלא אפי' חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים אכלי ליה אפי' הכי גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות תנן על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לרב יהודה איפכא מיבעי ליה הכי נמי קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תיקון המזבח מתיב רבא גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ותני עלה בחוץ כי האי גוונא ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה אמר רב שיזבי כרת מדבריהם אחיכו עליה כרת מדבריהם מי איכא אמר להו רבא גברא רבה אמר מילתא לא תחוכו עלה כרת שעל ידי דבריהן באתה לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה אמר רבא הא וודאי קא מיבעיא לי כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדישה למאי נפקא מינה לגיזותיה וולדותיה מאי הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדישה שלא יהא חוטא נשכר.


משנה

לא היה סיקריקון (גזלן קרקעות, אדם המכריח אחרים למכור את שדם) ביהודה בהרוגי מלחמה, בזמן דיכוי המרד הגדול על ידי טיטוס (רש"י), אולם מהרוגי המלחמה ואילך יש בה סיקריקון. מסבירה המשנה את דינו של הסיקריקון: כיצד הוא דין הסיקריקון? לקח, קנה, אדם שדה מסיקריקון וחזר ולקחה גם מבעל הבית, מקחו (הקניין) בטל, משום שהסיבה שבעל השדה האמיתי מכר לו את השדה הוא מאימת הגזלן. אולם, אם קודם כל קנה מבעל הבית ואחר כך חזר ולקח מהסיקריקון מקחו קיים, כיוון שבעל הבית מכר לו ללא אימת הסיקריקון. לפי אותו הגיון, כאשר יש שדה השייך לאישה והקונה קודם כל לקח מן האיש ורק אחר כך חזר ולקח מן האשה, מקחו בטל, כיוון שהאישה שהיא בעלת השדה לא באמת התרצתה למכור אלא מפני כבודו/פחדו של בעלה. אולם, אם קודם כל קנה מן האשה ואחר כך חזר ולקח מן האיש מקחו קיים.

המשנה ממשיכה ומציינת שהדין שראינו לגבי סיקריקון זו משנה ראשונה, משנה קדומה, אך  בית דין של אחריהם, שהגיע לאחר מכן אמרו הלכה מעט שונה: אדם הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים המקורי רק רביע (רבע) מהסכום שעלתה לו השדה, כיוון שמניחים שהבעלים התייאש מהשדה ונחשב השדה כעבר לרשות הגזלן. אימתי, מתי, דין זה שייך? בזמן שאין בידן של הבעלים ליקח (לקנות) את השדה שלהם חזרה, אבל בזמן שיש בידן של הבעלים ליקח את השדה שלהם חזרה, הן (הבעלים) קודמין לכל אדם בקניית השדה.

רבי יהודה הנשיא הושיב בית דין שידונו בנושא, והם נמנו (עמדו למנין) והחליטו שאם שהתה השדה בפני (בידי) הסיקריקון שנים עשר חדש, כל הקודם ליקח זכה, ואין צורך לבדוק האם הבעלים יכול לקנותה, שכן אם היה יכול היה כבר קונה אותה, אבל נותן לבעלים רביע (רבע) מהסכום של השדה:

גמרא

שואלת הגמרא

השתא (עכשיו), אם אפילו בהרוגי המלחמה, בזמן המלחמה עצמה, לא היה בה, ביהודה, סיקריקון, איך יתכן שמהרוגי מלחמה ואילך, לאחר המלחמה, לפתע יש בה סיקריקון?! הרי דווקא לאחר המלחמה סביר שיהיו פחות גזלני קרקעות!

עונה הגמרא

אמר רב יהודה: אין כוונת המשנה שלא היו גזלנים, אלא שבזמן המלחמה לא דנו בה דין סיקריקון קאמר (אמרה) המשנה, כיוון שבזמן המלחמה עצמה לא היה רלוונטי לדון דין זה (שהקונה מסיקריקון אין המקח קיים), כפי שיתבאר.

כפי דאמר (שאמר) רבי אסי: ג' גזירות גזרו הרומאים בזמן המרד: גזרתא (גזירה) קמייתא (ראשונה) הייתה, שכל רומאי דלא (שלא) קטיל (הורג) יהודי שרואה, ליקטלוהו (יהרגו אותו), את הרומאי עצמו, הגזירה המציעתא (האמצעית) הייתה שכל אדם דקטיל (שהרג) יהודי צריך לייתי (להביא) לו ארבע זוזי בתמורה לרצח, והגזירה הבתרייתא (האחרונה) הייתה שכל דקטיל (שהורג) יהודי לחינם, ליקטלוהו (יהרגו אותו), את האדם הרוצח. הלכך (לכן),  בגזירה קמייתא (ראשונה) ומציעתא (ואמצעית), כיון דקטלי (שהרגו) במקרים רבים (שבגזירה הראשונה היו הורגים אדם שלא רצח, ובגזירה השניה היו משלמים לרומאי שרצח), אגב אונסיה (אוסו) של היהודי, שיודע שהולך למות, גמר ומקני (ומקנה) את השדה לרוצח, כדי שלא יהרגהו. אולם, בגזירה בתרייתא (אחרונה) אמרי (אמרו) היהודים שנתנו את השדה לרוצח - האידנא (עכשיו) שהרוצח לישקול (ייקח) לי את השדה, שכן אינני רוצה שיהרגני, אך למחר תבענא (אתבע) ליה (לו) בדינא (בדין). 

שואלת הגמרא

אמר רבי יוחנן: מאי (מה) הוא דכתיב (שכתוב) במשלי (כ"ח, י"ד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה"?

עונה הגמרא

מסביר רבי יוחנן, שמשמעות הביטוי היא שאקמצא (שעל קמצא) ובר (ובן) קמצא, האירוע שהתרחש עם שני אנשים אלו, חרוב (נחרבה) ירושלים, כפי שיתואר בהמשך העמוד. כמו כן, אתרנגולא (על תרנגול) ותרנגולתא (ותרנגולת) חרוב (חרבה) העיר טור מלכא (הר המלך), שם של עיר מבצר ביהודה, וכן  אשקא (על יתד) דריספק (של מרכבה) חרוב (חרבה) העיר ביתר.

מספרת הגמרא את הסיפור הראשון

אקמצא (על קמצא) ובר (ובן) קמצא חרוב (חרבה) ירושלים, דההוא (שאותו) גברא (האיש) דרחמיה (שאהובו), שחברו, היה שמו קמצא, ובעל דבביה (ובעל ריבו), שונאו, שמו היה בר קמצא, עבד (עשה) סעודתא (סעודה) גדולה. אמר ליה (לו), אותו האיש שהכין סעודה,  לשמעיה (לשמשו), זיל (לך) אייתי (הבא) לי, הזמן לסעודתי, את חברי קמצא. אולם, השמש עשה טעות ואזל (הלך) אייתי (הביא) ליה (לו) את בר קמצא, שונאו.

אתא (בא) בר קמצא לסעודה. אשכחיה (מצאו) בעל הסעודה לבר קמצא, דהוה (שהיה) יתיב (יושב) בסעודתו. אמר ליה (לו) בעל הסעודה לבר קמצא: מכדי (הרי) ההוא (אותו) גברא (האיש), כשכוונתו אל בר קמצא, בעל דבבא (בעל ריבו) דההוא (של אותו) גברא (האיש) שמארח את הסעודה הוא. אם כך, אמר המארח לבר קמצא, מאי (מה) בעית (רצונך) הכא (כאן)? קום פוק (צא), שהרי אתה אויבי.  

אמר ליה (לו) בר קמצא למארח: הואיל ואתאי (ובאתי) שבקן (הניחני) ואשאר, ויהיבנא (ואביא) לך דמי (הכסף ששווה) מה דאכילנא (שאני אוכל) ושתינא (ושותה).

 


מילים בארמית


מושגי יסוד


תורה אור השלם


עין משפט המלא


ביאורי תוספות


הרחבות ועיונים


השוואת סוגיות בתלמוד הירושלמי


תולדות החכמים




האתר מוקדש לעילוי נשמת הרב שמואל שבתי שונפלד

כלים אישיים

גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
סדר זרעים
סדר מועד
סדר נשים
סדר נזיקין
סדר קדשים
סדר טהרות
חברותא
מאמרים
דפים נוספים
תיבת כלים